היסטוריה


היהודים ההרריים חיו במזרח קווקז (כיום תחת שלטון רוסיה)  ובאזרבייג'אן, בשונה  מיהודי גיאורגיה אשר חיו בדרום מערב הקווקז. היהודים ההרריים משתייכים לעולם היהודי האיראני ביחד עם יהודי פרס, מרכז אסיה (בוכרה)  ואפגניסטן. הקווקז ההררי היה במשך רוב התקופות אזור מרוחק יחסית  שבו יכלו יהודים למצוא מקלט  ולקיים בו את היהדות בבטחה ובשקט יחסי. השערה רווחת טוענת ש יהודים אשר סבלו מרדיפות דתיות בתקןפות שונות באזור פרס וכורדיסטאן ברחו  אל הקווקז. כבר במאה הראשונה לפנה"ס יש עדויוללקהילה יהודית במזרח קווקז. מבמהלך הדורות יישובי היהודים קמו ונחרבו ותושביהם התחלפו כנראה בהגירה יהודית חדשה של יהודים אשר ברחו מרדיפות דתיות חדשות.

רוב הקהילות אימצו את הכינוי "יהודים הרריים" – כינוי שקיבלו מהרוסים עם סיפוח הקווקז לאימפריה הרוסית במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה– אשר שייך אותם לקבוצת העמים "ההרריים" של הקווקז. הכינוי המקורי עד למאה התשע עשרה היה "ג'והור", שפירושו "יהודי" בלשון היהודית של העדה. בפי השכנים המוסלמים הם נקראו גם ג'והוט. ברוב המקרים זה היה כינוי נייטרלי. בישראל מכנים את בני העדה "יהודי קווקז" או "קווקזים" על פי מקום מוצאם הגאוגרפי, אף על פי שרכס הקווקז כולל קהילות יהודיות אחרות כמו הקהילה של יהודי גאורגיה.

היהודים ההרריים ישבו במזרח הקווקז, עם הכיבוש הרוסי של צפון הקווקז התפזרו לעבר האזורים הצפוניים- מערביים יותר. במהלך המאה התשע עשרה ועד שלהי המאה העשרים ישבו יהודים אלה בעיקר בצפון הקווקז ובמזרחו. ריכוזים גדולים היו בערים מחצ'קלה ודרבנט ברפובליקה של דאגסטן; בעיר נאלצ'יק ברפובליקה קברדינו-בקלריה; בגרוזני, בירת הרפובליקה הצ'צנית; בעיר פיאטיגורסק וסביבתה במחוז סטוורופול, בבאקו, בקובה, ווארטשן (כיון אוגוז)  ובכפרים קטנים כמו מוג'ו הפטורן, ועוד ברפובליקה האזרית.

יהודי קווקז מתחלקים לחמש תתי קבוצות הנבדלות במקומות מושבן בקווקז ובניב הלשוני שלהן:

-קבוצת קאיטג- ריכוז היסטורי שלהם היה  ב"עמק היהודים" במחוז קאיטג (דרום דגסטאן) (Dzhuud-Katta בדרגינית, השפה המקומית בקאיטג). היהודים בקאיטג עסקו חלקם במסחר וחלקם בלחימה. יש מסורת שהמנהיג של נסיכות קאיטג היה משתמש בעיקר ביהודים ככח הלוחם שלו. יש הטוענים כי היהודים התחילו לעזוב את קאיטג למטרות מסחר כבר מסוף המאה ה-17 (יש לציין שעל פרטים אלה יש ויכוח בין חוקרים). יהודי קאיטג נדדו צפונה והתיישבו בכל מחוזות צפון דגסטאן (מחצ'קלה, בוינקסק, חסביורת), צ'צ'ניה (גרוזני), קברדינו-בלקריה (נלצ'יק), אוסטיה (מוזדוק) וסטברופול (פיאטיגרוסק). חלק מיהודי קאיטג נשארו בקאיטג עצמו בעריירות מדז'ליס ויאנגיקנט. יהודי קאיטג מדברים בניב ג'והורי עם השפעות של השפה הדרגינית. (ייתכן שקומיקית השפיעה לא פחות)

-קבוצת דרבנט- דרבנט (דרום דגסטאן) הייתה מרכז כלכלי חשוב ב מזרח הקווקז ומרכז חשוב  של יהודי ההרים. בעיר דרבנט ישבו הרבנים הראשיים של יהודי ההרים בצפון הקווקז  ואליהם הגיעו רבנים מכל הקווקז להתייעצויות ולבקשות עזרה. חשוב לציין שבתקופות מסויימות קובה הייתה פעילה אף יותר מדרבנט. במחוז דרבנט היהודים ישבו גם בכפרים מסביב לעיר הגדולה: Abasovo, Mushkur, Arag, Karchag, Dzharah, Maraga, Mugatir, Rukel, Hemeydi, Penchdy, Selak, Mamrach, Kasumkent, Imam-kulikent, Nyutyug, Handzhel-kele, Hoshmenzil. יש הסוברים כי היישוב היהודי בעיר דרבנט נפסק ב-1745 בעקבות כיבושי השליט הפרסי נאדיר שאח, וחודש בשנת 1799 בעקבות חורבן הכפר אבאסובו בידי סורחאי-חאן, שליט נסיכות קאזי-קומוך. עם זאת סוגיות אלו עדיין מצויות במחקר.

ועל כן כולם ברחו לדרבנט, שם התרכזו כל היהודים מאותה תקופה. כיום במחוז דרבנט נשארו מאות יהודים (ויש אומרים אף יותר)  בעיר דרבנט עצמה וכן קבוצה קטנה בכפר מושקור.. הצורה הכתובה של ג'והורי שמוסדה בתקופה הסובייטית התבססה על הניב של דרבנט, שהפך בשל כך לניב הספרותי המרכזי.

-קבוצת קובה- קבוצת קובה מורכבת מהיהודים אשר ישבו מכפרים מסביב לקובה (צפון אזרבייג'אן): Gilgot, Kele-Cherek, Gusar, Rustov. כמובן שהיו כפרים נוספים. ב-1760 עלתה קרנו של פעט-עלי-חאן, שליט נסיכות קובה. פעט עלי חאן רצה לחזק את בירתו קובה וקרא ליהודים הסוחרים להתיישב בה. היהודים הגיעו לקובה מהכפרים מסביב ואף ממחוזות באקו, שמאחי ודרבנט. בקובה בנו לעצמם היהודים שכונה נפרדת משלהם, שכונה אשר נפרדה מהצד המוסלמי של קובה על ידי הנהר גודיאל-צ'אי. בשכונה התקבצו יהודים מכל רחבי הקווקז וכל קיבוץ הקים לעצמו תת-שכונה בתוך השכונה היהודית של קובה. בסך הכל 9 שכונות קמו בתוך השכונה היהודית של קובה. לכל שכונה לפחות בית כנסת אחד משלה ולפחות רב אחד משלה. העיר קובה הצמיחה עשרות רבנים ותלמידים חכמים ובשיאה נקראה קובה "ירושלים דקווקז". כיום השכונה היהודית בקובה-Krasnaya Sloboda נחשבת  לאחד הריכוזים היהודים האחרונים באזור כפרי מחוץ לישראל . היהודים בקובה מדברים בניב ג'והורי עם השפעות של השפה האזרית.

קבוצת שירוואן- קבוצת שירוואן הינה קבוצה יהודית קטנה אשר מוצאה בכפר מיודז'י-הפטוראן, ליד שמאחי בירת מחוז שירוואן. היהודים הגיעו לכפר מיודז'י בסוף המאה ה-18 לאחר שברחו מהעיר Resht באזרבייג'אן. מרבית היהודים של שירוואן עברו לעיר באקו ביחד עם חלק מיהודי קובה. בכפר מיודז'י-הפטוראן נשאר כיום יהודי אחד. יהודי שירוואן מדברים בניב ג'והורי שמושפע מהשפות האזרית והגילקית.

-קבוצת ורתאשן- יהודי ורתאשן ישבו בעיקר בעיירה ורתאשן (כיום אוגוז)  במערב אזרבייג'אן. בעיירה זו ישבו היהודים לצידן של שתי קבוצות עיקריות: אזרים מוסלמים, ואודינים נוצרים. כיום נותרו ביישוב כמה משפחות בודדות.  רוב יהודי וארתאשן הגרו לבאקו, ישראל ומוסקבה. יש הסוברים שהיהודים התקבצו בעיר ורתאשן ב-1735 בבורחם משתי ערים באיראן: קזבין- בה הייתה קהילה יהודית פרסית ואורמיה- בה הייתה קהילה יהודית כורדית. בורתאשן הקימו היהודים קהילה יהודית מאוחדת פרסית-כורדית ודיברו בשפה דומה לג'והורי.

בשנת 1942 הנאצים כבשו את צפון הקווקז. בשלושה קולוחוזים (יישובים חקלאיים קולקטיביים) שבהם ישבו בעיקר יהודים ההרריים האוכלוסיה היהודית נרצחה. ואילו בעיר נאלצ'יק רוב היהודים ההרריים ניצלו.

יהודים מהקווקז עלו לארץ ישראל במשך דורות רבים מתוך זיקה מסורתית. עם ייסוד התנועה הציונית והתפשטותה, הצטרפו יהודים רבים מהקהילה לתנועה ולגלי העלייה השנייה. בשנות העשרים של המאה העשרים הנהיג השלטון הסובייטי מדיניות הגירה נוקשה אשר הגבילה הגירה פנימית וחיצונית. בשנות השבעים כשניים עשר אלף  יהודים מצפון הקווקז ומזרחו הצליחו לקבל היתרי יציאה מן השלטונות הסובייטיים ועלו לארץ.[1] העלייה הגדולה של יהדות זו הגיעה בשנות התשעים משנפתחו שעריה של בריה"מ. על פי נתונים של משרד הקליטה עלייה זו מנתה כשישים וארבעה אלף איש.[2] עם פתיחת שעריה של ברית המועצות וביטול חוקי ההגירה התגבשו קהילות גדולות של יהודי צפון הקווקז ומזרחו גם בערים מרכזיות ברוסיה, ברחבי חבר המדינות העצמאיות שהיו כלולות בברית המועצות, בארה"ב בגרמניה ובקנדה.

 

יהודים מהקווקז עלו לארץ ישראל במשך דורות רבים מתוך זיקה מסורתית. עם ייסוד התנועה הציונית והתפשטותה, הצטרפו יהודים רבים מהקהילה לתנועה ולגלי העלייה השנייה. בשנות העשרים של המאה העשרים הנהיג השלטון הסובייטי מדיניות הגירה נוקשה אשר הגבילה הגירה פנימית וחיצונית. בשנות השבעים כחמשת אלפים יהודים מצפון הקווקז ומזרחו הצליחו לקבל היתרי יציאה מן השלטונות הסובייטיים ועלו לארץ.[3] העלייה הגדולה של יהדות זו הגיעה בשנות התשעים משנפתחו שעריה של בריה"מ. על פי נתונים של משרד הקליטה עלייה זו מנתה כשישים וארבעה אלף איש.[4] עם פתיחת שעריה של ברית המועצות וביטול חוקי ההגירה התגבשו קהילות גדולות של יהודי צפון הקווקז ומזרחו גם בערים מרכזיות ברוסיה, ברחבי חבר המדינות העצמאיות שהיו כלולות בברית המועצות, בגרמניה, בקנדה ובארה"ב.

 


   

[1] חנה אבידור ורות צין, סקר צרכים של העולים ההררים, ירושלים 1976, עמ' 3. 

[2] ע"פ נתונים שקיבלתי מהממונה על ניהול ידע במשרד העלייה והקליטה במסמך תחת הכותרת 'עולים מקווקז בין השנים 2017-1989', 16 באוגוסט, 2017. 

[3] חנה אבידור ורות צין, סקר צרכים של העולים ההררים, ירושלים 1976, עמ' 3.

   

[4] ע"פ נתונים שקיבלתי מהממונה על ניהול ידע במשרד העלייה והקליטה במסמך תחת הכותרת 'עולים מקווקז בין השנים 2017-1989', 16 באוגוסט, 2017.